ניו-זילנד מצטיירת בעינינו לעתים קרובות כגן עדן עלי אדמות שהרי :

"מי מאתנו אינו משתעשע מדי פעם בפעם ברעיון לחיות על אי בודד? להרגיש שאנו חיים בחופשה מתמדת. להתעורר כל בוקר לשירת ציפורים נדירות, לפקוח עיניים ולראות סביב צמחייה טרופית עבותה המזכירה את תפאורת הסרט "פארק היורה" מינוס המפלצות, לצחצח שיניים במי ברז שאיכותם כמים מינרליים, לנשום את האוויר שאין צלול ממנו בעולם ולצאת לעבודה בלי להתקע בפקקים. מין מקום שכזה שבו רק כחמישה אחוזים מן התושבים הם בני אדם וכל היתר בעלי חיים ידידותיים, וליד חופיו אפשר להבחין גם בעין בלתי מזוינת בדולפינים ובלוויתנים. למרקחת הנפלאה הזו נוסיף את תושבי האי, הנחמדים והחברותיים כל-כך הששים תמיד לעזור ולרצות ובכל יום קל להתאהב בהם מחדש. ובכלל, מי לא היה רוצה לחיות באי שכזה הזוכה תמיד להופיע במקום הראשון בסקר העולמי של איכות הסביבה. "

כל אלה מאששים את הקביעה הנחרצת שאין ארץ יפה, בטוחה ושלווה מניו-זילנד. אבל גם בשלווה הזאת ניתן למצוא עוולות וסדקים.

הספר מוליך את הקורא במסע מרגש, קסום והזוי קמעה בגן העדן הזה, על מעלותיו ומגרעותיו תוך תיאור מפגשים אישיים עם תושבי המקום, אורח חייהם, ההתמודדות עם העבר, המסורת המאורית, אהבת הטבע וההקפדה על שמירת איכות הסביבה.

רודיארד קיפלינג כינה את ניו-זילנד לפני מאה שנה "המפלט האחרון". חוויה ניו-זילנדית בוחן באופן מרתק את הקביעה הזאת, ומציע תשובות לשאלות האם היא זה כך עדיין? ואיך מתמודדים תושביה עם התדמית והמוניטין בהשוואה הבלתי פוסקת לאוסטרליה?