אל בית התווים ושכונת קטמון בעקבות היפה בנשים

הדרה הישן של שכונת קטמון עדיין ניכר בה, יש בה נכסים ארכיטקטוניים רבים (תרתי משמע) והיא אחת השכונות היפות לטיול בירושלים. גונן הוא שמה העברי – אך לא מרבים להשתמש בו. שמה הערבי של השכונה – קטמון, קשור במנזר סן סימון המתנוסס על הגבעה, ולמרגלותיו גן ציבורי. פירושו המקורי של השם, לפני השיבוש הערבי, הוא "ליד המנזר". השכונה, אשר נבנתה בשנות השלושים בעיקר בידי משפחות ערביות עשירות (מחירו של מגרש היה 1000 גרוש, וניתן היה לשלם בתשלומים של חמישה גרוש לשבוע), נעזבה מיושביה לאחר "קרב סן סימון". הקרב, שהיה אולי הקרב המשמעותי ביותר בירושלים במלחמת העצמאות, קבע את הגבול במערב העיר, גרר בעקבותיו בריחה המונית עם ליל, ביזה מכוערת של רכוש, וכניסה של דיירים חדשים אל הבתים. בדיוק בנקודה היסטורית זו פותחת שפרה הורן את הספר היפה בנשים.
רוזה, גיבורת הסיפור, ילדה יפה בעלת תלתלים זהובים, מגיעה יחד עם אמה אנג'לה, ודודה יוסף לבית התווים של עלי חמודא בשכונת קטמון. אביה נרצח טרם הולדתה, ואמה, שהחליטה לא להתחתן בשנית, קובעת את מקומה של המשפחה הקטנה באחד מחדרי הבית, כאשר אל חדריו האחרים מגיעים פליטים נוספים. יחסי השכנות בבית מהווים את הרקע הראשוני לעלילה, ובאחד ממשחקי הילדות של שלוש חברותיה מבית התווים נקבע גורלה של רוזה, היפה בבנות ירושלים, להתחתן עם ארבעה גברים.
בית התווים עומד במפגש הרחובות בוסתנאי וכ"ט בנובמבר, ולו שתי כניסות שונות, בשתיהן קיים שער ברזל עם תווים. כדאי להיכנס דרך אחת מהן אל הגינה שידעה ימים טובים יותר, ולקרוא:

למחרת עברו מחדרם הצר שבממילא לבית חדש שקיבלו בשכונת קטמון, שתושביה הערביים נסו ממנה בבהלה ועשו את דרכם בשיירה עצובה של מכוניות ועגלות עמוסות שהזדחלה על דרך חברון ליעד בלתי ידוע. כל הדרך משכונת ממילא עד שכונת קטמון הנטושה צעדה רוזה הקטנה כשידה האחת כלואה בכף ידה של אמה והאחרת נצורה בידו של דודה יוסף. כלי הבית, המזרנים, הכסתות והבגדים שלהם ושל אמציה המנוח הובלו לפניהם על עגלת תינוק רעועה מעץ. רוזה זכרה את גבו החשוף של הסבל הדוחף את העגלה שארגזי התחמושת המשומנים התגבהו עליה. הגב היה רחב ובוהק מזיעה והשערות הכהות שצמחו על כתפיו העגולות נדבקו לבשר הרטוב. כשהגיעו למקום ניהלה אתו אנג'לה ויכוח על שכרו, והוא הלך משם מקלל ויורק באכזבה.
וילות מפוארות קידמו את פניהם בשכונה, והשקט המתוח שרבץ בחלל האוויר הדגיש את ציוץ הצפרים המסתוות בין ענפי עצי התות, עצי הדקל ומחטי האורן, כאילו חוששות מפגיעת כדור טועה. הבית שיועד להם, שבשלו ובשל השוכנים בו נקבע גורלה של רוזה ונחתם למהלך חיים צפוי מראש, היה בנוי אבנים ורודות מסותתות בקפידה ומעורות נימים אדומים. חלונות צרים וארוכים, ממוסגרים באבנים בולטות השקיפו עליהם בסקרנות באישונים מקושתים ועפעפו בתריסיהם הכחולים. רוזה הגביהה את מבטה מעלה והבחינה במרזב הברזל שחרטומו נפער לקראתה לרווחה כמקור של ציפור קדמונית, ובטפטוף מתכתי הקיא מתוכו את שרידי הגשם. המרזב שטיפס על קיר הבית הגיע עד גג גמלוני מכוסה קשקשת רעפים כתומים כמתגנדר בתרבוש. שער הברזל בכניסה לבית, שעוצב כמפתח סול כרסתני, נפתח ברוחב לב של הכנסת אורחים מזרחית וחרק לקראת הבאים בעליזות שהפרה את השקט המתוח במקום. אולם ענקי, חף משטיחים ומריהוט, קידם את פניהם בברכה, וריח רענן של שיחי הלבנדר מעורב בניחוחות מתוקים של פרחי היסמין שהשתרגו על סורגי הבית שבעל הבית החובב מוזיקה עיצב בצורת תווים, הכה בנחיריה של רוזה. כפולשת לרכוש לא לה, חוששת שמא יצאו לקראתם דיירי הבית ויגרשו אותם משם בבושת פנים, נטלה אנג'לה את ידה של רוזה, הידקה אותה היטב לחיקה, מטביעה עליה סימנים לבנים של אצבעות קמוצות, ויצאה לסייר עמה בחדרי הבית השוממים שמשני צדי האולם.
Lectures and Tours במטבח ציפתה להם ארוחה קרה ערוכה על מפת דמשק צחורה שכיסתה שולחן מהגוני מפואר, שנראה רובץ בפינה על רגליו המגולפות ככפות אריה. רוזה מעכה בידיה את הפיתות והתפלאה על נוקשותן הבלתי צפויה, העמיקה את מבטה בקריצות הפיתוי של הזיתים השחורים המבהיקים המשתכשכים בשמן ירוק, בחנה את הלבנה שריחה החמיץ את אוויר הבית, וניסתה לשאוב בנחיריה את ניחוחות הקבב השחור המושחל על שיפודי ברזל קטנים, שעדה של זבובים נוצצים ומבולבלים סבבה מכל עבר. היא התאוותה לבצוע מהפיתה ולטבול אותה בלבנה, אבל ידה הגרומה של אנג'לה נשלחה אליה וסטרה לידה הקטנה בעלת הגומות. נעלבת אספה רוזה את ידה מהמזון המפתה ופרצה בצרחות תסכול של ילדה רעבה שפתה נגזל מפיה.
" זה לא שלנו," הסבירה לה אנג'לה, "זה לא האוכל שלנו."
" אז של מי האוכל?" שאלה אותה כשנרגעה. שלא כמנהגה להקפיד ולענות על כל שאלותיה, לא טרחה אמה להשיב לה.
כאדם שהעירו אותו משנתו בטלטלות גסות באמצע הלילה סבבה אנג'לה בבית בעקבות איש לבוש מדים שציפה לה שם. היא הצביעה על החדר הרצוי לה, ובקול חלוש ביקשה אותו לעצמה. רוזה התפלאה על הבחירה. החדר היה מלא הפרשות אדם, וריח חריף של שתן עמד בו. לאחר שקרצפה את החדר שקיבלה ופיזרה בו את חפציו של אמציה, ניסתה אנג'לה להשכיב את רוזה במיטת עץ ורודה חדשה למראה שגררה מחדר סמוך. בחשדנות התבוננה רוזה במיטה שמלאכים קטנים ושמנמנים מצוירים עליה בצבעי פסטל רכים, והתיישבה עליה בהיסוס. בתנועת יד יגעה סימנה לה אנג'לה לשכב, והיא השתטחה עליה בצייתנות והתערסלה ברכותה. אך כשהתנומה אחזה בה זינקה ממנה פתאום כאילו עשתה מעשה אסור.
" של מי המיטה הזאת?" שאלה.
" עכשיו היא שלך," ענתה לה אנג'לה בלחש כממתיקה סוד.
" אבל קודם ישנו בה, ילדה אחרת ישנה בה, איפה היא?"
" הילדה הלכה ועכשיו המיטה שלך," ענתה לה אנג'לה.
" אז המיטה לא שלי ואסור לי לישון בה," אמרה רוזה בתוקף, נזכרת בפיתות ובלבנה.
" אם את לא רוצה לישון בה, אז תשני על הרצפה," השיבה לה אמה בכעס.
עייפה ומותשת השתרעה על המיטה החדשה, חושבת על הקולות ששמעה בלילה הקודם, על הילדה־הנסיכה שישנה במיטה שלה ועל המלאכים המצוירים שהמתיקו את שנתה בנגינת הנבל. כשצלילים ענוגים מתנגנים באוזניה ודמויות של נסיכות זהובות שער מרצדות מולה, עצמה רוזה את עיניה ושקעה בתרדמה. המזרן שאצר בקרבו את חום גופה וריחה של הילדה האחרת שהלכה לבלי שוב, שלחלחה בדמעות את מילוי צמר־הגפן שלו כשנעצבה, וחלמה במעמקיו חלומות מתוקים, קלט לקרבו בהכנעה שקטה את גופה הכבד של הילדה החדשה שמצאה בו מקלט.
(שפרה הורן, היפה בנשים, הוצאת קשת, עמ' 12-10)

הילדה שהייתה שייכת לה המיטה פוקדת את רוזה בחלומותיה כשהיא עונדת מפתח ברזל גדול, והופכת למעין חברה דמיונית. מאוחר יותר, כאשר לאנג'לה יש די כסף, תעבור המשפחה אל השיכונים שבשכונת קטמון ז', שם תתחתן רוזה עם דודה, תלד את שבעת ילדיה, ועימם תבוא לבקר בגעגועים בבית התווים של עלי חמודא.
בין מציאות ודמיון

הסיפור אותו סיפרה שפרה הורן בהקשרו של בית התווים, סיפור הרכוש הנטוש בשכונת קטמון – כמו בשכונות ערביות אחרות של העיר, הוא סיפורה האישי, אך הוא אינו סיפורו של בית התווים. שפרה הורן גדלה בסמוך לבית התווים, ברחוב כ"ט בנובמבר 35. אביה היה קצין ובשל כך הייתה משפחתה זכאית לקבל דירה קטנטונת שהייתה בעצם חדר הריקודים וחדר המשרתת בתוך בית גדול יותר. כילדה, ידעה הורן שהבית היה שייך לערבים שברחו ולכן הייתה מהרהרת בשאלות כמו "מי גר כאן, מה קרה בבית הזה?", אותן שאלות שעולות אצל רוזה – גיבורת הספר. הילדה שהופיעה בחלומה של רוזה, בעלת המיטה, היא בעצם ביטוי לייסורי המצפון של הורן עצמה, אשר חששה בילדותה מפני התהפכות הגלגל – להיות מגורשת מביתה כאשר דייריו הקודמים יתבעו את שלהם. המפתח, שהילדה עונדת על צווארה, הוא כמובן סמל זכות השיבה של העם הפלסטיני.
כאמור סיפורו של בית התווים כפי שמציגה אותו הורן הוא כביכול סיפורה של השכונה כולה, אלא שדווקא בבית זה היו הדברים שונים. הבית היה שייך במקור לספר ובעל מספרה ליד שער יפו בשם עלי חמודא, (או חמודי לפי גרסה אחרת). חמודא היה חובב מוסיקה ולכן עיטר את סורגי הבית והשערים בתווים – ומכאן שם הבית. משפחת אוטנזוסר, משפחה ירושלמית יהודית, שאביה נהג להסתפר אצל חמודא, שכרה ממנו את בית התווים והתגוררה במקום. אבי המשפחה העריך כי לא תפרוץ מלחמה ולכן בחר להתגורר בקטמון (האזור בו ניצב בית התווים היה מוגדר כשטח בריטי), אך מעט לפני פרוץ המלחמה היה עליהם לעשות מעשה ולחפש תחליף.
משפחת אוטנזוסר החליפה בתים עם משפחת ח'ורי – משפחה ערבית אשר התגוררה בווילה ח'ורי שבשכונת כרם אברהם, שהייתה שכונה יהודית. שתי המשפחות עברו זו לביתה של זו עם מזוודות בלבד וכל אחת מהן השאירה את תכולת הבית במקומו (כולל הפסנתרים). כאשר נערכה הביזה לאחר קרב סן סימון, נבזז למעשה רכוש יהודי מבית התווים- רכושה של משפחת אוטנזוסר, אשר הגיעה אל הבית ומצאה אותו חף מתכולתו. אבי המשפחה החליט, למרות שהוצע לו, שלא לקנות את הבית משום שפחד מאותה תחושה שמתארת הורן בספרה – שיום יבוא ובעלי הבית המקוריים יגיעו לביקור ויבקשו את שלהם.

הבית אותו מתארת הורן בספרה הוא בית בעל קומה אחת, ואכן כך היה במקור, והקומות העליונות נוספו לו במהלך השנים. כיום משמש הבית למגורים, ואילו בקומתו התחתונה נמצא "אלול"- בית מדרש ללימודי יהדות אשר בו לומדים אנשים חילונים ודתיים בחברותא. במקום מתקיימים שיעורים, סדנאות, ויש בו גם ספרייה שהיא בבחינת מציאה גדולה לכל מי שצריך להכין שיעור בנושאים הקשורים במקורות.
לימים יחליט בנה של הורן, אשר אינו קורא את ספריה, לחיות בגפו, ולשכור לעצמו דירה בירושלים. בצירוף מקרים משעשע, ביום בו ירד הספר לדפוס הוא התקשר לאמו לשאול אותה לדעתה על מגורים בפנטהאוז של בית התווים – בלי שידע כי הוא הבית המתואר בפתח הספר. במשך תקופה גר בבית התווים, עד שלטענתו האמיר מחיר השכירות בשל הפרסום שהעניק לו הספר.

הגעה: בכניסה לעיר נוסעים ישר לאורך שדרות בן צבי, וממשיכים גם בעמק המצלבה ישר – מעלה אל רחוב טשרניחובסקי, שם פונים שמאלה אל רחוב הפלמ"ח, וממנו ימינה לרחוב כובשי קטמון, משם שמאלה אל רחוב כ"ט בנובמבר, מחנים בסמוך לבית הספר הצמוד לבית התווים.