סיור בקטמון הישנה בעקבות מקורות ההשראה למחול העקרבים

רובו ככולו של הספר 'מחול העקרבים' מתרחש במגרש המשחקים של ילדותי-שכונת קטמון הישנה בירושלים.
ישנן כמה גרסאות למקור השם "קטמון". – במדריך ירושלים של זאב וילנאי ,השם קטמון הוא ערבי ונגזר מהמילה "קאטמה" –לשבור, רמז למחצבות בסביבה שבהן שברו וחצבו אבנים לבניין. דוד קרויאנקר טוען  כי מקור השם במילה היוונית "קאטאמונאס", שפירושה אדם העובד את האל בהתבודדות. הגרסה הרווחת כיום לפירוש השם קטמון היא בצירוף "קאטו מונאסטירי" שפירושו ביוונית "סמוך למנזר", הוא מנזר סן סימון.
מקור שמה העברי של השכונה גונן, נגזר מהיותה שכונת ספר עד 1967 והתגוננותה מפני התקפות הירדנים.
קטמון החלה  להתפתח כשכונה ערבית החל משנת 1900  בערך. האדמות עליהן נבנתה השכונה היו שייכות בעבר לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, שהחלה למכור כמה מנכסיה עקב משבר כלכלי אליו נקלעה בשלהי המאה ה-19.  היא העדיפה להתחיל במכירתן של קרקעות אלה, משום שהיו רחוקות מהעיר העתיקה, ולכן נחשבו פחות קדושות.
הריחוק של השכונה מן העיר קסם לערבים, שנענו למודעות שהציעו להם לגור בסביבה עם "אוויר נקי" ושאליה ניתן להגיע "בכביש עגלה" (כלומר: דרך סלולה). החלקות היו גדולות (כ-500 מ"ר), ואפשרו בניית בתים גדולים.
השכונה  נחשבה כשכונה של החברה הערבית-נוצרית הגבוהה, רבים מבתיה  היו  בתי פאר  ובהם התגוררו משפחות ערביות-נוצריות, פקידים שעבדו בשירות המנהל והצבא הבריטי ונציגויות דיפלומטיות זרות התמקמו בה ובהן מדינות ערביות כמו עיראק, סוריה ולבנון. בניין הקונסוליה האיטלקית שהוקם באותו תקופה, משמש אותה עד היום.
הגיוון בארצות המוצא ובעדותיהם של תושבי השכונה (יוונים-אורתודוקסים, קתולים, ארמנים ועוד), והיותם משכילים, הקנתה לשכונה אופי קוסמופוליטי. ילדי השכונה למדו בבתי ספר פרטיים, שבחלקם שפות הלימוד היו אנגלית, גרמנית או איטלקית. הפעילויות התרבותיות היו מערביות באופיין, ותושבי השכונה היו חברים במועדון ימק"א. הלבוש המקובל היה אף הוא מערבי באופיו. בשכונה פעלו גם מספר בתי מלון קטנים ומועדון ספורט בריטי, שבחלקו הפך לאחר קום המדינה למגרש קטמון של קבוצת הפועל ירושלים.
הבניה בשכונה היתה בשני סגנונות עיקריים, בינלאומי ואקלקטי. כאשר המבנים המפוארים יותר נבנו בסגנון האקלקטי, וכללו אלמנטים כגון מדרגות כניסה מפוארות, מרפסות, קשתות והקפדה על פרטים. הסגנון הבינלאומי אפיין את בתי הדירות, שכללו אלמנטים כמו קווים ישרים לצד מרפסות קמורות, וחלונות מאורכים לאורך חדרי המדרגות.

בסוף תקופת המנדט,  כאשר פרצו המאורעות בשנת 1947 בין היהודים והערבים,  הכריזו הבריטים על השכונה כאזור בטחון בירושלים.  בסמוך לבית החולים הנסן- בית המצורעים (רחוב כ"ט בנובמבר פינת זבוטינסקי), הוקם מחנה צבאי מבוצר-מחנה סטון- שתפקידו היה להגן על אגפו המזרחי של אזור הביטחון הבריטי באזור תחנת הרכבת והמושבה הגרמנית.

בסוף אפריל  נותרו בשכונה רק לוחמים מהכפרים. בעת טיהורה של קטמון, החלו מעשי שוד וביזה בהשתתפות חיילים ואזרחים, שפרצו לבתים הריקים ונשאו משם רהיטים, בגדים, מכשירי חשמל ומוצרי מזון. עד כה לא התנסה הפיקוד בתופעה מעין זו.  תיאור הביזה הגדולה מופיע בספרי 'היפה בנשים' עמ' 9.
לאחר הקמת מדינת ישראל, יושבה השכונה בידי יהודים, רבים מהם מפליטי  הרובע היהודי . בכמה בתים מצאו עוד את השולחן ערוך והקדירות על התנור.   בשל מצוקת הדיור חולק השטח המקורי של הבתים למספר דירות קטנות. מרפסות נאטמו ונבנו תוספות בניה, מה שפגע בחזות הארכיטקטונית של הבתים המקוריים. כמה מהמבנים הוסבו למבני ציבור, כגון בית החולים משגב לדך.
לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו כמה מהערבים שנטשו את בתיהם ב-1948 לביקור בשכונה. אחת מהם, האלה סכאכיני, תיארה את אכזבתה ממראה השכונה:
"בכל מקום יש סממנים של הזנחה – תריסי הברזל, החלונות והמעקות מעלים חלודה; מבנים מאולתרים מעץ או מפח נבנו על מרפסות כדי להרחיב את אזור המגורים עבור הדיירים החדשים; הגנים יבשו והם מכוסים אשפה."

ב'מחול העקרבים' מתואר ביקורו של הערבי שהגיע לביתו אותו נטש בשנת 1948 על מנת לבדוק מה קרה עם יוסוף, תוכי הקאקדו שלו, אותו נטש בזמן הבריחה הגדולה. חי ושלם ודובר עברית הוא מגלה אותו אצל יוהנה במוסך, כשהוא נושא את השם הנקבי שרה.
מחול הערבים עמ' 147- אביבה אמו של אוריון מספרת לו את הסיפור-
"אחרי המלחמה, אחרי שאורי נהרג, כשהייתי בהריון אתך, הוא הגיע ודפק על השער של המוסך. היא (יוהנה) לא היתה בבית אבל ראיתי אותו מהמרפסת ושאלתי מה הוא רוצה".
"מי? מי הגיע?" הסתקרנתי.
"הערבי. זה שגר קודם בבית שלנו. זה שבמוסך היתה המכונית שלו…הוא הגיע בגלל שרה. הוא אמר שלא אכפת לו מהבית, מהגן ומהרכוש, הוא רק רוצה את התוכי שלו בחזרה. וכל כך שמח כשאמרתי לו שהיא חיה וקיימת."

במהלך החודשים הראשונים של 1948, החלו תושביה הערבים של קטמון לנטוש  בסוף אפריל  בשכונה נותרו רק לוחמים מהכפרים. בעת טיהורה של קטמון, החלו מעשי שוד וביזה בהשתתפות חיילים ואזרחים, שפרצו לבתים הריקים ונשאו משם רהיטים, בגדים, מכשירי חשמל ומוצרי מזון. עד כה לא התנסה הפיקוד בתופעה מעין זו.  תיאור הביזה הגדולה מופיע בספרי 'היפה בנשים' עמ' 9.
לאחר הקמת מדינת ישראל, יושבה השכונה בידי יהודים, רבים מהם מפליטי  הרובע היהודי . בכמה בתים מצאו עוד את השולחן ערוך והקדירות על התנור.   בשל מצוקת הדיור חולק השטח המקורי של הבתים למספר דירות קטנות. מרפסות נאטמו ונבנו תוספות בניה, מה שפגע בחזות הארכיטקטונית של הבתים המקוריים. כמה מהמבנים הוסבו למבני ציבור, כגון בית החולים משגב לדך.
לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו כמה מהערבים שנטשו את בתיהם ב-1948 לביקור בשכונה. אחת מהם, האלה סכאכיני, תיארה את אכזבתה ממראה השכונה:
"בכל מקום יש סממנים של הזנחה – תריסי הברזל, החלונות והמעקות מעלים חלודה; מבנים מאולתרים מעץ או מפח נבנו על מרפסות כדי להרחיב את אזור המגורים עבור הדיירים החדשים; הגנים יבשו והם מכוסים אשפה."
ב'מחול העקרבים' מתואר ביקורו של הערבי שהגיע לביתו אותו נטש בשנת 1948 על מנת לבדוק מה קרה עם יוסוף, תוכי הקאקדו שלו, אותו נטש בזמן הבריחה הגדולה. חי ושלם ודובר עברית הוא מגלה אותו אצל יוהנה במוסך, כשהוא נושא את השם הנקבי שרה.
מחול הערבים עמ' 147- אביבה אמו של אוריון מספרת לו את הסיפור-
"אחרי המלחמה, אחרי שאורי נהרג, כשהייתי בהריון אתך, הוא הגיע ודפק על השער של המוסך. היא (יוהנה) לא היתה בבית אבל ראיתי אותו מהמרפסת ושאלתי מה הוא רוצה".
"מי? מי הגיע?" הסתקרנתי.
"הערבי. זה שגר קודם בבית שלנו. זה שבמוסך היתה המכונית שלו…הוא הגיע בגלל שרה. הוא אמר שלא אכפת לו מהבית, מהגן ומהרכוש, הוא רק רוצה את התוכי שלו בחזרה. וכל כך שמח כשאמרתי לו שהיא חיה וקיימת."
עם השנים, בעיקר מאז שנות ה-70, משפחות בעלות אמצעים, רבות מהן של עולים מארצות הרווחה, החלו לגלות עניין בבתיה היפים של השכונה. כמה מרוכשי הבתים איחדו מחדש את הדירות שנוצרו ב-1948, וכך נוצרו מחדש בתים מפוארים ומשכונת פליטים היא הפכה בורגנית יותר באופיה.
תהליך חברתי נוסף שעבר על קטמון הוא התחרדות  בעיקר מצד חרדים אמריקאיים ובריטים.
תיאור של קטמון היום-'מחול העקרבים' עמ' 102
"נדמה כי השמים התנמכו והרחוב התכווץ,  וכך גם הרווחים שבין בית לבית. בתים נעלמו, מגדלי מגורים הוקמו על שטחם וקומות נוספות נבנו על גגות שטוחים של מבנים ישנים. אני אומר לך כי בילדותי דרו בתי הרחוב הזה בשכנות טובה זה לזב, ועכשיו הם ממרפקים איש את רעהו, מתקוטטים וסונטים זה בזה, כאנשים הרבים בתור לקופה בסופרמרקט – ואת צוחקת."

בוסתנאי 3- בית לוי אשכול- לשעבר שגרירות קוסטה ריקה.

הבית המפואר הזה נבנה על ידי עו"ד עבד אל-ג'אני כאמלה. השער מעוצב בגיאומטריה האופיינית לתקופת הארט-דקו. מבואת הכניסה מוגדרת על ידי על ידי ארקדת קשתות אבן מחודדות הנתמכות באבנים עם כותרות מסוגננות. אל המבואה מובילות מדרגות ייצוגיות עם מעקה אבן מחורץ.
בראשית שנות ה-60 שימש הבית כדירת שרד של שר האוצר דאז, לוי אשכול, שהוסיף להתגורר בו זמן קצר גם אחרי שנבחר לראש הממשלה בשנת 1963. ב-1964 עבר למען ראש הממשלה. רעייתו מרים ספרה כי הוא ביקש לא להמשיך ולהתגורר בבית זה משום שהוא רכוש נפקדים. לאחר עזיבתו התמקמה בבית  שגרירות קוסטה ריקה, בין המדינות הבודדות שלא העבירו את שגרירותיהן לתל-אביב. והיום נוספו לו מספר קומות והוא היה למבנה מגורים.
לוי אשכול – 'מחול העקרבים' עמ' 282-
"מאחוריו תלוי דיוקן שקובע תחת זכוכית מועמת – לוי אשכול, ראש הממשלה של המלחמה ההיא – והוא מבחין במבטי ואומר, "מה לעשות? השם שלו כמו השם שלי, והוא היה הכי טוב," וחוזר על הסיפור ששמעתי מפיו פעמים רבות בעבר, שכל עוד התגורר לוי אשכול בוילה בשכונה היה מגיע אליו למכולת כאחד האדם בנעלי בית של המגפר, משובצות כאלה, וקונה אצלו לחם וחלב, וכשהיה שר אוצר שאל לעצתו בנוגע למחירי מוצרי מזון בסיסיים ולמצב הרוח בקרב ציבור הקונים בעקבות הפיחות."

כט' בנובמבר 35- הבית בו אני התגוררתי

כאיש צבא שלחם בגזרת קטמון הישנה-סן סימון, קיבל אבי דירה קטנה שהכילה- מבואה המוליכה לחדר ריקודים, חדר עוזרת, ושירותי עוזרת- במרפסת. חדר השינה שלי צפה לכיוון דרום וממנו יכולתי להשקיף עד להרודיון.
כט' בנובמבר 24-הבית בו התגורר אוריון, גיבור 'מחול העקרבים' אוריון ובחדר המוסך שלו התגוררה יוהאנה.
פתיח הספר-
"שתי פליטות שואה ישישות התגוררו בילדותי במוסך ברחוב כ"ט בנובמבר שבשכונת קטמון הישנה בירושלים. כשהיינו חולפים ליד שער הברזל של חדרן היינו רוגמים אותו באבנים."
שער חדרן של נשים אלה, שהתגוררו במוסך השייך לווילה, היה נרגם על ידי ילדי השכונה, וכתיבת הספר 'מחול העקרבים' מהווה מחווה לקשישות אומללות אלה שהיו דוברות גרמנית ושונות כל כך. בחדר מוסך זה מיקמתי את יוהנה המיילדת שמסתורין סובב סביב דמותה.

החצר הזו היתה מלאה חתולים אותם האכילו שתי הניצולות שהתגוררו במוסך, ואני, אוהבת מושבעת של חתולים, נהגתי לפקוד את החצר הזו ולשחק אתם.

על יוהנה-'מחול העקרבים' עמ' 52-
"יוהנה היתה חלק בלתי נפרד מילדותי, מבגרותי, מחיי. תמיד התגוררה מתחתינו, במוסך האפנדי בעל דלת הברזל הצבועה ירוק בקבוק, הנגררת על מסילה עילית וננעלת בטריקה. היא היתה שם עוד לפני שנולדתי, כמו אמא שלי, כמו שרה, כמו רהיטי הבית וחתולי החצר שהאכילה…"
תיאור חדרה- שם עמ' 67-
"המוסך שהיה לביתה, היה חדרון נמוך תקרה, ספוג בריח ניקיון ומתובל בניחוחות יסמין, עשן סיגריות ורחשי רדיו."
בווילה הזו, שמעל המוסך התגוררו במציאות דן בן אמוץ וכיום מתגוררת בו הארכיאולוגית פרופ' טרודה דותן.
על הבית ברחוב כ"ט בנובמבר 24-  'מחול העקרבים' עמ' 56-
"אימא שלי ואני גרנו מעליה, בוילה השייכת לרכוש נפקדים-"רכונטוש", כפי שביטאה זאת יוהאנה: וילה צנועה, לא מרשימה בעליל, גגה שטוח, אבניה אבני גזית מחוטטות מכדורי רובים ומרסיסי פגזים וכיעורה כבוש בשריגי שיחי יסמין ובוגנוויליה, שבאביב החיו את קירותיה בסגול ובלבן."
"תאנה שהיתה לדבריה עתיקה יותר מהבית ואפילו מהשכונה, "בת מאה לפחות", הצלה על המרפסת וגימדה בגודלה את כל העצים שסביבה, ובהם הרימון, שבלילות סוף הקיץ הייתי שומע את פירותיו חורקים ומתבקעים ובבקרים היו הפירות מחייכים אלי באלף שיניים בוהקות.  גינה הקפית כיתרה את הבית, ובקרבה מזרקת אבן סדוקה ומפוררת שמימיה יבשו וקרקעיתה האבקתית היתה למרבץ חתולים."

 

על הקונסוליה האיטלקית ובית הספר הנרייטה סאלד-'מחול העקרבים' עמ'  110
הבניין  נבנה בשנות ה-40 של המאה העשרים לשם השכרה לקונסוליה האיטלקית הנמצאת בו עד היום. הבית בנוי סגנון בינלאומי, בעל קווים ישרים נקיים, ופנסי תאורה בסגנון הארט דקו. בחזית הבית כנת דגל מאבן- אופייני לבתי קטמון ששימשו מבני שגרירויות.
בילדותי שיחקתי עם ילדי הקונסוליה בסטנגה.
הקונסוליה ובית הספר- 'מחול העקרבים' עמ' 110
חלפנו על פני הקונסוליה האיטלקית – וכבר הגענו לבית הספר שלי, שמרפסתו המקורה בסדרת קשתות קושטה בעציצי גרניום בוערים. יוהאנה ששה לציין את שכבר ידעתי, שכש'אולי' שלה למד בו קראו לו "בית הספר בדרום." מולו נמתח המבנה המאורך של בית חינוך תיכון, שנבנה על שטח המחנה הצבאי הבריטי מחנה סטון, וגם בו למד 'אולישן' ציינה בגאווה.

כ"ט בנובמבר מספר 4 היה בזמנו בית ספר יסודי בריטי לבנים והוסב לחלק של בית חינוך.

רחוב מרקוס 17-בית החולים למצורעים על שם הנסן-'מחול העקרבים' עמ' 110-

"עשינו דרכנו לקצה הרחוב, עד למקום המפגש עם העליה התלולה של רחוב מרכוס. מימיננו התנשאה חומת בית החולים למצורעים, שדלת ברזל צנועה ומחוררת חלודה קובעה בה, ותמיד תמהתי שמא בכוונה נעשה הדבר, כדי שלא ייראו האומללים  החומקים בעדה. יחד עם חברי היינו עושים דרכנו במעלה הרחוב רק כדי למשוך במצילת הדלת, להאזין לנאקה החלודה שהשמיעה ולברוח משם כל עוד נפשנו בנו, פן יגיח ממנה אחד מהם וידביק אותנו במחלה. מנקודת חיבור הרחובות משכנו במזלג ימינה ופסענו בשביל העפר המתוח לאורך צדה האחד של החומה, מעלים בעקבותנו אבק דרכים. דרך פרצות שנבעו בחומה היה אפשר להשקיף על הגן הענקי שחופתו אורנים עתיקים החופנים בזיכרונם  את מראות העבר."

המבנה הציורי המוקף בחומה עבה נבנה בשנת 1887 כבית חולים למצורעים. באותה השנה השתוללה מגיפת הצרעת בעיר העתיקה, ובית החולים שבממילא לא הספיק כדי לאכלס את החולים הרבים. המבנה פעל על ידי מסדר האחיות הדיאקוניסיות ומומן על ידי תרומות מגרמניה. בתחילה נקרא הבניין בשם "עזרת ישו", ואכן, מעל פתח הכניסה הראשית חקוקה בגרמנית כתובת שם המקום שתוכנן על ידי קונרד שיק. שלא כמבנים אחרים בתקופת המנדט, לא הוחרם מבנה זה על ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה, על אף שנוהל על ידי הגרמנים. מתקופת קום המדינה הוסב המוסד לבית חולים ממשלתי ונקרא על שם גרהרד הנסן שגילה את חיידק מחולל הצרעת.
כיום הוא משמש כמרכז תרבות מטעם עיריית ירושלים ובמקום תערוכה המנציחה את פעילות העבר.

חורשת הירח – 'מחול העקרבים' עמ' 108-
"חמקו דרך שער הברזל ועשינו דרכנו במעלה רחוב מרכוס, אל חורשת הירח, בתקווה לפגוש שם זוגות מתמזמזים, ומצאנו קונדומים משומשים שהתייבשו בשמש."

חורשת אורנים גדולה שניטעה בסוף המאה ה-19 לשמש כגן סביב בית החולים למצורעים שהוקם בסמוך.
החורשה גובלת מדרום ברחוב גדליהו אלון ורחוב הגדוד העברי ומצפון ברחוב דובנוב ורחוב שופן ובמרכזה כביש שמחבר את רחוב דוד מרכוס ורחוב כ"ט בנובמבר. החורשה משמשת כאתר נופש פעיל לתושבי העיר ומתקיימות בה פעילויות בתי ספר, חוגי טבע ותנועות נוער ומדורות ל"ג בעומר.
בתחילת שנות השמונים הוכשר חלק מן החורשה כמגרש חניה זמני לשבע שנים לשימוש באי התיאטרון. בפועל קיים המגרש הזמני כעשרים וחמש שנה, במהלכן עלו ונפלו תכניות בניה שונות במתחם החניון והחורשה. רק לאחרונה, ולאחר מאבקים ציבוריים של תושבי השכונה ופעילי איכות הסביבה, הוכרזה החורשה כאתר טבע עירוני. בשטח ששימש כחניון ייבנה פרויקט מגורים ותחתיו חניה תת-קרקעית, אך כמעט ללא פגיעה ישירה בחורשה הקיימת.
בחורשה מתקיים מגוון עצום של פרחי בר וציפורים והיא הפכה מוקד פעילות ועניין של גורמים סביבתיים היוזמים בין השאר  פעולות של קצירת עשבים למניעת שריפות, עידוד קינון של ציפורים על ידי הנחת תיבות קינון, סידור שבילים ופינות ישיבה.

מוזיאון הטבע-מוהליבר 6 – מתוך  'מחול העקרבים'  עמ' 113

מוזיאון הטבע שוכן בבית אבן ישן, שנבנה במאה ה-19 בריחוק ניכר מחומות העיר העתיקה של ירושלים. בונה הבית, איש עסקים ארמני אמיד, לזארוס פאול מרגיאן (Lazarus Paul Margharian) הקימו כבית קיץ מפואר מחוץ לעיר, ונטע סביבו גן ענק ובו עצים רבים וירק. הגן הוקף בגדר גבוהה, ולה שני שערים גדולים, האחד מדרום והשני ממערב. במפות משלהי התקופה העות'מאנית מסומן הבית כ"וילה דֶקָאן", וסביבו שדות חקלאיים. בשלהי המאה ה-19 החלה להיבנות מדרום לבית המושבה הגרמנית, ומאוחר יותר נבנתה ממערבו המושבה היוונית.

 

בתחילת המאה ה-20 הועבר הבית לידי השלטון העות'מאני ושימש כביתו של מושלה הטורקי של העיר. לאחר מלחמת העולם הראשונה הפך המושל הבריטי את הבית למשך זמן קצר למעונו, ובמשך כל ימי המנדט הוא שימש כמרכז תרבות, ספרייה ומועדון קצינים בריטי. לאחר מלחמת העצמאות ננטש המקום והוזנח מאד, אך לאחר כמה שנים נפתחה בו מרכזייה פדגוגית. אחד מעובדי המרכזייה, צבי לב, יצר בגן מרכז ללימודי החי והצומח, שהתפתח מאוד עם השנים, ופעילותו התרחבה לתחומי טבע רבים. לב הזמין יוצרי דגמים מהעיר קלן שבגרמניה, כדי שיבנו עבורו דגמי חיות וצמחים מעץ ומפלסטיק. האמנים התגוררו במקום במשך כמה חודשים, והדגמים שהכינו מוצגים עד היום במוזיאון. 'וילה דקאן' המוזנחת שופצה, אך ניתן לראות בה עד ימינו פריטים מימיה כבית מגורים: רצפות אריחים צבעוניות, טבעות ברזל בתקרה ששימשו למנורות שמן, קמינים מסוגננים עשויים שבכת ברזל, וקישוטי שיש וקרמיקה המעידים על פארו של הבית.

מוזיאון הטבע – מוזיאון הטבע נפתח רשמית לקהל בשנת 1962, במטרה להציג לקהל הצעיר והבוגר תצוגות ותערוכות בתחומים שונים במדעי הטבע, תוך דגש על החי בארץ ישראל. הגן הגדול הפך לשדה חקלאי זעיר, והוקמה בו פינת חי, בה טיפלו ילדי השכונה.
במוזיאון מוצגים אינטראקטיביים ומודלים, כמו של מוח אנושי או של עובר בן ששה חודשים. אותו עובר, שסייט את לילותי מופיע ב-'מחול העקרבים-עמ' 114.
"התעכבנו ארוכות בחדר הזה: ציחקקנו מול דגמים של איברי רבייה שכוירו בגבס ונצבעו בצבעים גסים נוצצים, והשמענו קולות גועל לנוכח תצוגת המעיים, הלב וחתך המוח, אבל אני התאבנתי מול מוצג שהילך עלי אימים. עכשיו משכתי את יוהאנה לעבר צנצנת הפורמלין הגדולה שבתוכה שכב שקוע תינוק זעיר ומושלם במבנהו, בעל כפות ידיים, אצבעות וציפורניים, שהביט בעיניים אפורות חסרות עפעפיים אל הלא כלום. תגית הצנצנת הכריזה עליו: 'עובר אדם בן שישה חודשים."

כיום שוכן הבית בלב הכרך הירושלמי. מאז שנות ה-60 לא השתנתה תערוכת הקבע של המוזיאון, והיא מיושנת למדי ואפילו מוזנחת בשל היעדר תקציב ומימון. יתרה מכך, מיקומו הנדל"ני האטרקטיבי של המקום בלבה של שכונת יוקרה ירושלמית, מעלה לא פעם לכותרות העיתונות המקומית את שאלת נחיצותו של המוזיאון, ואת האפשרות לסוגרו או להעבירו למקום אחר.

בית הקברות של האגודה המשיחית הבינלאומית-רחוב עמק רפאים (שוכן לצד בית הקברות הטמפלרי- 'מחול העקרבים'  עמ' 223-

"הוא צידד גופו ואפשר לי לעבור דרך שער הברזל שפתח במפתח כבד. צעדנו בין חלקות קבורה ללא מצבות ובין מצבות צנועות שקועות בשכבות מחטי אורנים שיבשו ועליהן כיתוב בעברית ובאנגלית. בדרך לפיר שנחפר למענה סקרתי את הכיתובים על גבי המצבות: בית קברות של נפשות תועות, ספק יהודיות ספק נוצריות."

בבית קברות זה, נקברה המיילדת יוהנה הרמן, גיבורת הספר 'מחול העקרבים', האישה שחיה במוסך וגידלה באהבה ובחמלה את אוריון הילד.
בית הקברות הזה הוא קטן ואינטימי וקרוב מאוד לטבע. הקברים צנועים ונזיריים ושקועים בתוך מחטי האורן. אין זה בית קברות מטופח ובזה טמון סוד קיסמו.
קבורה בו בין היתר, לצד בעלה,  דולה בן יהודה בתו של אליעזר בן יהודה ודודתה של דרורה בו אב"י שנפטרה בגיל 104.

רח' ל"ה 10 משגב לדך-בית החולים ליולדות בו עבדה יוהנה הרמן-'מחול העקרבים' עמ' 317-
בית החולים משגב לדך שראשיתו בעיר העתיקה בירושלים, קיבל את שמו  על פי הפסוק "וִיהִי ה' מִשְׂגָּב לַדָּךְ; מִשְׂגָּב, לְעִתּוֹת בַּצָּרָה:" (תהילים, ט' 10
.
בחודש מאי 1948  , בעת הקרב על העיר העתיקה במלחמת העצמאות, אוכלס בית החולים שברובע היהודי מעבר ליכולתו על ידי אזרחים ולוחמים פצועים. בסרט הישראלי הנודע ' גבעה 24 אינה עונה'   מתוארים ימיו האחרונים של בית החולים. ערב כניעת העיר העתיקה ללגיון הערבי נסוגו אחרוני הלוחמים לבנין בית החולים שפונה קודם לכן מחוליו. ב-28 במאי 1948, לאחר הכניעה, תפסו כוחות הלגיון הערבי את הבנין ופוצצו אותו. הוא נפתח מחדש כבית יולדות באחד הבתים הערביים שננטשו בשכונת קטמון ופעל שם כ-40 שנה עד לבניית בית החולים החדש ברחוב חזקיהו מלך 27.
כיום משמש המבנה את קהילת יקר – מרכז לתורה, יצירה והתחדשות