אל יפו העתיקה בעקבות תמרה הולכת על המים
לקוח מתוך ספרה של עידית שכטר-פייל "טיולים בעקבות סופרים" הוצאת ידיעות אחרונות.

מי זו תמרה, מדוע היא הולכת על המים ועל ספור אהבתה לנזיר היוני

יפו העתיקה וסמטאות האבן הנפתלות שלה אוצרים בתוכן מראה קדום, אך השימור המוקפד פסח על אלמנט האווירה. הרחובות הצרים שנשאו בעבר קולות דייגים וצחוק ילדים מתרוצצים, ומדרגות האבן שנשים עסוקות ירדו ועלו בהן עם סלים כבדים, נקיים היום מחיי היומיום. תיירים סקרנים פוקדים את הסמטאות ומציצים לתוך גלריות יוקרתיות. אומנים, אנשי רוח ושאר בעלי ממון דרים בבתים הצופים אל הים ומבקשים שקט מעל גבי שלטים הניצבים ברחובות שהיו פעם הומים באין מפריע. מי שיבקש לעצמו את האווירה ששרתה כאן בעבר, מוזמן לקרוא ב"תמרה הולכת על המים" ומיד תקום לנגד עיניו יפו אחרת, רעשנית, צבעונית, יצרית ואמיתית יותר.
תמרה היא דור שלישי למשפחה שסיפורה נפרש בספרה של שפרה הורן. שמחה, סבתה של תמרה אשר מוכרת אוכל וגעגועים לצליינים רוסים, מגדלת אותה, וממנה מנסה תמרה לחלץ את סודות משפחתה. תרנגול מחמד, אב שהשתגע, יוסף בנה של לטיפה הזונה שהיה לה לאח ואחר לאהוב, סבתא ספרדיה שתופרת לה בגדים שלא תלבש ומאכילה אותה ממתקים, אביגדור השכן, פישקה הנאמן ויפו כולה על פרדסיה, שוכניה, קולותיה וסכסוכיה, הם חלק מילדותה של תמרה ההופכת לאישה צעירה ומתאהבת בכריסטודולוס הנזיר. האחרון, בן הפטריארכיה היוונית, צלם וחובב ארכיאולוגיה מושבע, בעל ידע רחב בהלכות אישה, מוליך אותה בקסמיו אל מנזרו ומיטתו, וכך ממלאה תמרה אחר גורל שהיה קבוע מראש, מבלי שתדע על כך.
הטיול בעקבות מראותיו של "תמרה הולכת על המים", הוא טיול רגלי, מעגלי, העובר בסמטאות יפו ומגיע עד הנמל. כדאי להתחיל אותו מהחניון שנמצא בסוף רחוב רוסלאן, בקצה הטיילת, בתצפית אל סלע אנדרומדה הנשקף מעבר למעקה האבן. מגיעים אל החניון מכיכר השעון (כיכר הסוכנות היהודית במפה), שם פונים מערבה לרחוב רוסלאן (בניין המשטרה משמאל), וממשיכים לאורכו, עד אשר מגיעים לחניון קטן, משם רואים את קצה הטיילת.

סלע אנדרומדה

נמל יפו, שכנראה לא היה נמל בימי קדם אלא מעין מפרץ רדוד, מעוטר בשרשרת סלעי כורכר אשר נקראים גם סלעי אנדרומדה. על הגדול והבולט בהם נהוג לספר את הסיפור המיתולוגי של אנדרומדה המובא בגרסאות שונות, אך בכולן נקשרת אנדרומדה היפה אל הסלע כקורבן. גם תמרה שמעה את סיפור אנדרומדה מפי אביגדור השכן, כשהיא מהרהרת בנושא "חטא אימהות על בנות". אביגדור מספר לה על קסיופאה, אשת קפאוס ואימה של אנדרומדה, שהתגאתה ביופיה והרגיזה כך את הנאיאדות – בנות הים. הללו התלוננו אצל פוסידון והוא בארמון התכלת שלו, כועס מאוד:

ושוב עלה קולו של אביגדור והדהד בחדרי הארמון המפוארים וסיפר לי כיצד הרים פוסידון את קולו, וגלי ים גבוהים וקודרים הציפו את ממלכתו של קפאוס האב, וסחפו עמם בני־אדם, רכוש ובעלי־חיים, ועוד מעט היתה כל הממלכה שוקעת במצולות. ואז נועץ קפאוס באמון אלוהי מצרים, ונאמר לו שרק אם יקריב את בתו האהובה, את אנדרומדה, וייתן אותה טרף למפלצת הים, תיוושע ארצו. וכך רותקה אנדרומדה אל הצוק בחוף ימה של יפו, וחיכתה בגבורה למותה, מוות שיביא גאולה לארצה. שעה ארוכה עמדה כבולה עד שנשמע רעש נורא של משק כנפיים, ואנדרומדה המבוהלת עצמה את עיניה, והתכוננה למות בעד מולדתה ולכפר על חטאי אמה. אבל דבר לא קרה לה, והיא פקחה את עיניה וראתה מולה גבר יפה תואר – פרסאוס הגיבור, ששב ממלחמתו במפלצת, מדוזה – מרחף בסנדליו המכונפים, ועל גבו שק כבד ובו ראשה של המפלצת.
ועוד לפני שהספיקה אנדרומדה לספר לו את סיפורה, רעש פתאום הים והחריש את קולה, ודרקון נורא צץ ועלה. וכשפרסאוס ערף את ראשו, נשמעה צווחה איומה, והגוף כרות הראש צנח לים ומימיו האדימו מקצה ועד קצה.
ברגע זה כבר ידעתי את הסוף הטוב של הסיפור: "ופרסאוס ניתק את השרשרות שכבלו את אנדרומדה לסלע, התעופף אתה לארצו ולמולדתו ונשא אותה לאשה."
" איך ידעת זאת, ילדתי החכמה השוגה בחלומות?" שאל אביגדור ולא המתין לתשובה אלא הזמין אותי לצאת אתו אל המרפסת המערבית ולהשקיף משם על צללית הסלע שאנדרומדה נכבלה אליו. "סלע אנדרומדה," הכריז והצביע על צוק שחור ועגמומי למראה שהזדקר בים, מואר קלושות באור הירח. "אם תשחי בקרבתו," הבטיח לי, "ודאי תוכלי לשמוע את הצלצול העמום, את קולן של שרשרות הברזל שנותקו, וזרמי הים מטיחים אותן זו בזו במצולות.
(שפרה הורן, תמרה הולכת על המים, עם עובד, עמ' 189-188)

החמאם

מהתצפית עולים אל רחוב מפרץ שלמה, חוצים את הכביש מול ה"סראיה" העתיקה המשמשת כיום מוזיאון לעתיקות יפו, וממשיכים על רחבת האבן על פי השילוט לחמאם. מבנה האבן המרשים היה בעבר בית משפחת דמיאני – משפחה נוצרית עשירה וידועה שבניה היו קונסולים, ולה בית חרושת לסבון שפעל עד שנת 48' בבניין הזה (חלק מהבניין הופקע לטובת צורכי הממשל התורכי, ולכן נקרא הבניין סראיה – מקום מושבת הממשל, שיעבור מאוחר יותר לבית חדש בכיכר השעון).
בפאתי קומפלקס הבניינים הללו היה קיים גם חמאם – בית מרחץ שכונתי, וסמיכות לבית חרושת לסבון רק יכולה הייתה להועיל. כיום קירות החמאם התורכי הישן מאכלסים אנשים לבושי מחלצות, ולא גופות ערומים כבעבר. בשנות החמישים הפך החמאם למועדון תרבות ידוע שנשא את השם "החמאם" ו"התרנגולים" ורבים אחרים נהגו להופיע על בימתו. כיום הוא מהווה אולם אירועים. אפשר לשבת בסמוך, בצל הקשתות המחזיקות את הכיפה החסרה ולקרוא כיצד הורן מתארת את הווי בית המרחץ – החמאם – כאשר שימש עדיין מקום כינוס שכונתי:

סבתי שמחה אסרה עלי להיכנס לבית־המרחץ התורכי, אולי משום שהאלמנה זיסו, שבית־המרחץ היה סמוך לביתה וארובתו המעלה עשן מיררה את חייה, כינתה את המקום "מאורה של פריצות", והיתה מוסיפה בנבואה, ש"משם יגיעו כל הצרות שלנו". ואני לא הבנתי אז למה מכוונים דבריה. שאלתי את אביגדור בן־ארי, אבל הלה משך בכתפיו באי־נוחות ורטן אל תוך זקנו שהאלמנה רדופה רוחות , ומוטב לי שלא אקשיב לה.
בית־המרחץ, ששימש מקום התוועדות לדיירי השכונה, היה פתוח שבעה ימים בשבוע. גברים ונשים היו נוהרים אליו, נושאים תחת בתי־שחיים אלונטית וסבון ויוצאים משם כשגופם מבושם בניחוחות מי ורדים ולימון, שערם מדוהן בשמן אזוביון ועל גבם מוטבעים פסים אדומים, דואבים במתיקות, של הצלפות זרדי הבלנים…

בית־המרחץ היה מרכז של רכילות: "מקווה נייעס", חדשות המקווה, כינה אביגדור את הבשורות שהיה מביא לנו משם עוד לפני שנפוצו בעיר. באגף הנשים, גילתה לי לאה, אפשר לראות בטן שתפחה לפני שרואים זאת ברחוב. ורק בבית־המרחץ אפשר להיוודע, על־פי הסימנים שעל הגוף, מי מהנשים הוכתה בידי בעלה. באולם הרחצה הכללי, תיארה לי לאה, הנשים עסוקות בכל מיני טיפולים. מקרצפות ביד נתונה בכפפה מחוספסת זו את גבה של זו, מסייעות זו לזו ליטול את הציפורניים או להסיר עור קשה מסוליות כף הרגל. ואשה אחת מסלקת שם את השער מערוותיהן ומבתי־השחי של כלות ערב חופתן בעזרת חוט תפירה חזק שמוחזק בין השיניים. לולאת החוט מסתבכת בשער המסולסל, ותולשת אותו מן השורש לקול צווחותיה של הנמרטת. בימי אירוסין או חתונה מחלקים בין המתרחצות קערות חינה אדומה, והן מורחות את החומר בעל הריח החריף זו על ראשה של זו, והמומחיות משרטטות בעזרת זרדים דקים ציורים עדינים של נקודות, פרחים, ציפורים ופרפרים על כפות ידיים ורגליים שמוגשות להן.
(תמרה הולכת על המים, עמ' 169,167)

הפטריארכיה היוונית

מהחמאם עולים במדרגות מעלה אל גן הפסגה. הגן הירוק שתוכנן שבילים־שבילים, כסמטאותיה של העיר, ובו צמחייה ים תיכונית, היה בעבר מרכז הקסבה של יפו. כאשר שפרה הורן פורשת את יפו בספרה, הרי שגן הפסגה אינו קיים ותחתיו ישנם בתים ושווקים. מהגן יורדים לכיוון הכנסייה הפרנציסקנית על שם פטרוס הקדוש. לא על הכנסייה הזו כתבה שפרה הורן, למרות קירותיה הוורדרדים, אבל כניסה אליה יכולה לרמוז על התיאורים שבספר, שכן הפטריארכיה היוונית לא פותחת שעריה בפני מבקרים. דווקא שמה של כנסייה זו – סנט פטר (פטרוס), כרוך בספר, שכן את משמעות ה"פטרוס גליקנטוס"- פטרוס בשעת קריאת התרנגול, מסביר הנזיר כריסטודולוס לתמרה שהתעניינה בקדוש שבזרועותיו תרנגול. תמרה מתעניינת בו בשל אהבתה ההיסטורית לתרנגול המחמד שלה – בן־ציון שהיה לה כבן מסור והילך אחריה בכל אשר הלכה, עד אשר הפך למרק עוף. היא עומדת ומהרהרת בו לנוכח דיוקנו של הקדוש בכנסייה כאשר מבחין בזאת הנזיר:

"ויאמר יהושע אל פטרוס כי בלילה הזה, בטרם יקרא התרנגול, תכחש בי שלוש פעמים," בקע פתאום קולו ועקר אותי מזיכרונותי, והוא שתק רגע ארוך והוסיף, "אני כריסטודולוס."
" אני תמר," עניתי, ושוב שתקנו רגע ארוך, מביטים זה על זה כמתאבקים העומדים לפני המערכה המכרעת.
" ת־מ־ר," שינן את שמי במתיקות מבטאו המוזר.
ושוב שתקנו.
" מה הקשר של האיש הזה עם התרנגול?" לא יכולתי להתאפק מלשאול, שהרי תרנגול היה אהבתי הראשונה.
" שמו של הקדוש הזה הוא פטרוס ואצלכם הוא מוכר בשמו העברי שמעון בר־יוחנן. מוצאו ממשפחת דייגים על חוף הכינרת, והוא היה תלמידו הקרוב של ישו," שמח כריסטודולוס לפרט. וסיפר לי שהתרנגול קשור לליל הסדר, לסעודה האחרונה שערך ישו עם שנים־עשר תלמידיו ובהם פטרוס. בסעודה ההיא ניבא ישו את מותו למחרת ורמז כי אחד מהם ייכשל ויבגוד בו. פטרוס אמר שהוא לא ייכשל לעולם, ואז אמר לו ישו שעוד בלילה הזה, בטרם יקרא התרנגול, הוא, פטרוס, יתכחש לו שלוש פעמים. אותו הלילה, לאחר הסעודה, התקבצו ישו ותלמידיו בגת שמנים שבמורד הר הזיתים, ובאו לשם המון רב, חמושים בחרבות ובמקלות. מטעם ראשי הכוהנים באו, ועמם יהודה, התלמיד הבוגד. יהודה ניגש אל ישו ונשק לו, לאות שזה האיש שיש לעצור אותו. ישו נעצר והולך אל בית הכוהן הגדול, ופטרוס המודאג הלך גם הוא לשם, לראות מה ייעשה למורו. ושם, בחצרו של הכוהן, הכחיש שלוש פעמים שהוא תלמידו של ישו, כדי שלא יפגעו גם בו. ואז קרא התרנגול. פטרוס נזכר במה שאמר לו ישו, וקם ויצא משם בבכי."
(תמרה הולכת על המים, עמ' 246)

הכנסייה על שם פטרוס אשר נבנתה בשנות ה-20 עומדת על יסודות מצודה צלבנית – "הקלעה" בערבית. הפרנציסקנים קיבלו אישור להתחקות אחר אבותיהם הנוצרים ובנו אותה באותו מקום בולט. הכניסה מעוצבת כדרכם של הפרנציסקנים – ניתן לראות את הצלב המחומש, ידיהם של פרנציסקוס וישו שלובות על הדלתות, ואיקונות רבות מעטרות אותה פנימה. עוד רואים בה פסל בדמות המלך לואי התשיעי, וכן את חדרו של נפוליאון.
הכנסייה פתוחה בכל יום בשעות 11:45-08:00, 17:00-15:00 טל': 03-6822871

מהכנסייה ממשיכים לנתיב המזלות. הולכים מעט הלאה בכיכר קדומים (רחבת האבן הגדולה) אשר נפרצה על ידי הבריטים בשנת 1936 במסגרת מבצע "עוגן". כאשר תמרה מבלה ביפו את שנות ילדותה מאוכלסת הכיכר בבתים צפופים. מהכיכר פונים מערבה לסמטת מזל מאזניים. יורדים בסמטה ומגיעים לשער הפטריארכיה היוונית היושבת על נתיב המזלות, פונים שמאלה ובהמשך רואים את השער האחורי של מתחם הכנסייה. כאמור לא את קירות האבן מתארת הורן בספרה, אלא טיח ורוד, אך זה הבניין. אפשר לשבת על המדרגות ולקרוא על המפגש:

באותו היום טיילתי בסמטאות יפו עם רות אבולעפיה, קרובת משפחתי מצד אבי, נערה כבת גילי, שבאה לביקור מירושלים.
" בדיוק כמו הסמטאות בעיר העתיקה שלנו," אמרה האורחת המשועממת, ודחקה בי לקחת אותה למקום שממנו תוכל להשקיף אל הים, שהרי ירושלמית שבאה ליפו רוצה לראות קצף של גלים, להריח את מליחות הים ולחוש רסיסי מים קרירים ניתזים על פניה ושערה. הולכתי אותה בעקבות פיסות קטנטנות של צבע כחול רטוב שהתנוצצו זעיר פה זעיר שם מבין הסדקים של החומה העתיקה ההרוסה בחלקה. הפיסות הכחולות הוליכו אותנו עד לכנסייה צבועה ורוד, שחזיתה חסמה בפנינו את מראה הים. תחושה מוזרה חלחלה בי, כאילו ידעתי את הצפוי לקרות לי שם. בניסיון למנוע את אשר נגזר עלי, ביקשתי לעקוף את הכנסייה ולהמשיך הלאה, אבל רות התעקשה להיכנס.
נכנסנו בפתח רחב ומזמין היישר אל אפלוליתו של אולם, ואישוני התרחבו לקלוט את המראה שנאסר עלינו לראותו. לאור נרות ועששיות ובין תמונות הקדושים, שנעצו בנו מבטים המוכיחים אורחות לא־קרואות, זהרה אלי הפקעת שבשיפולי הראש המורכן לפני המזבח. נוכחות של גבר כורע ברך שלטה בחלל הגדול.
" בואי נלך מכאן," לחשתי בפחד.
אבל רות לא זזה, עיניה היו מרותקות אל גבו של הנזיר השקוע בתפילה. ניסיתי למשוך אותה משם, ואני עצמי כבר פניתי ללכת באכסדרת העמודים לעבר הדלת. אבל אז התנער הנזיר מקיפאונו, כאילו היו עיניים בגבו ויכול לחוש בנוכחותי מאחוריו, והוא סובב את ראשו ומבטו פגע בי. בשקט הנורא של המקום שמעתי את לבי המתפרע, את אוושת הנרות ואת רחשושי הגלימה שהתחבטה בין רגליו כשניגש אלינו."
(תמרה הולכת על המים, עמ' 224)

תמרה מגלה כי כבר הזתה על שפתיו הבשרניות של הנזיר לאחר שמדדה למענו מעיל שעמד לקנות עבור אחותו בחנות הבגדים בה עבדה. מהמפגש המרעיד הדרך למיטתו של הנזיר קצרה, ואהבתם הבלתי אפשרית, המהנה ומענה כל כך, מתחילה.

על קולותיה של יפו

ממשיכים ללכת בנתיב המזלות, עד בית מספר 17, שם כדאי לעלות לרחבה ולצפות אל הים. זהו "חלון אל הים התיכון". השקט שרובץ שם היום (וגם מתבקש שוב ושוב מעל גבי השלטים), לא מסגיר את המולת הרחוב הקדומה. בשנת 1965 החלו במימוש תוכניות פיתוח העיר העתיקה, תושביה התפנו למקומות אחרים ובבתיה המשופצים קמה והייתה קריית אמנים אשר אינה מזכירה את אופי האוכלוסייה הקודמת. המתואר ב"תמרה הולכת על המים" מתרחש מתחילת המאה העשרים ועד שנת 48', ולכן תיאוריה של הורן אינם מגיעים עד השיפוץ שנעשה במקום, ותחתיו מתוארים קולותיה הקודמים של העיר, כאשר תמרה הולכת לגור לבדה בחדר מעופש ברובע העתיק:

וכאילו התחדדו חושי יתר על המידה, עד כדי כאב ראש ממש, הלם בי פתאום רעש נורא, וקולות שלא שמעתי מימי פלשו אל אפרכסות אוזני. מלמולי הברות ומלים, הדי סיפורים עתיקים, צלילי שירים ומנגינות, להג של הולכי בטל בקרנות הרחוב, אנחות עילוסים, נערות חמורים ונאקות גמלים. מצחצחי נעליים תופפו ברעש גדול במברשותיהם המלוטשות על תיבות מתכת מקושטות בנוצות ובמסמרים נוצצים, תקתוק קצוב עלה מרגליהם של חייטי הרחוב המדוושים במרץ במכונות התפירה שלהם, ומחרוזות הענבר קשקשו בידיהם של מעשני הנרגילה שגלגלו אותן ללא לאות, מספריים צקצקו בידיהם של ספרים שביקשו למשוך אליהם לקוחות, מטבעות קרקשו בספלי הפח החבוטים של מקבצי הנדבות, פעמוני הנחושת צלצלו בידיהם של מוכרי התמרהינדי, שגם הקישו בספלי השתייה שעמם כדי לעורר את צימאונם של העוברים־ושבים, וחמרים גערו בחמוריהם העיקשים וגמלים בגמליהם, וכל הקולות האלה התמזגו להמולה שהקיפה אותי מכל עבר עד שאוזני צללו וראשי הסתחרר.
(תמרה הולכת על המים, עמ' 232-231)

הנמל

ממשיכים בסמטה כלפי מטה – על פי השילוט "לנמל", ומסמטת מזל סרטן יוצאים לנמל. אל הנמל של יפו אשר נקרא גם "שער העלייה" על שום העולים הרבים שעברו דרכו, והוא היה להם מראה ראשון של הארץ, מגיעה לישראל, ניצולת פרעות, שמחה – סבתה של תמרה. הן בשל הסלעים הבולטים והן בשל היותו רדוד, לא הגיעו האוניות עד המזח והנוסעים היטלטלו בסירות קטנות אליו, כאשר לעיתים קרו אסונות בדרך. משהוקם נמל אשדוד פסק נמל יפו מלתפקד כנמל והפך מעגן ליאכטות מתנודדות ופתח ממנו יוצאות סירות דייגים עם רשתות. על המזח יושבים דייגים ותיקים ומטילים חכותיהם הימה, חתולי הנמל מסתובבים ביניהם כדי לקבל את שלל הדגים הקטנטנים שהדייגים אינם לוקחים הביתה.
גם כאן התיאורים ההיסטוריים רחוקים מהאווירה השורה כיום במקום, אבל התפאורה היא אותה תפאורה – ים כחול, סירות, מזח, ובתיה של יפו המזדקרים מן הכורכר. לכאן הייתה מגיעה שמחה כדי לקנות דגים:

בשנים שבהן בישלה סבתי שמחה לצליינים, היתה משכימה קום, יוצאת מהבית כשצללים ארוכים עוד נמשכו מהבתים בסירוב אחרון להסתלק מפני האור הוורדרד שניגר עליהם ממזרח, ורותמת עצמה לעגלתה. בנמל חיכו לה הדייגים, ניצבים בשורה על המזח ודליים גדושים דגה משתכשכת במי מלח עומדים לפניהם. באשם של דגים שכבר הרקיבו, ניחוח של דגים טריים הנצלים על גחלים, ומליחות הזיעה של גופים חרוכים משמש חסרת רחמים התערבלו באוויר הלח וצרבו את נחיריה. את אוזניה החרישו קולות הסוורים, קריאות הדייגים המכריזים על שללם, צריחות שרשרותיהם הנמתחות של העוגנים, ואנחותיהם של לוחות העץ של הסירות הרעועות, המתנדנדות בנדנוד עדין על הגלים הקטנים שמשחקים בהן במשחק של חבטות. כשהיתה מגיעה אליהם, היו הדייגים מתקבצים סביבה, בידם האחת דלי מלא טריתות קטנות, וידם האחרת אוחזת בקרס שדגים גדולים תלויים ומפרפרים עליו. והיו לוחשים באוזניה דברי פיתוי על סרדינים שמנים במיוחד ועל דגים נפלאים למילוי ולמרק.

"סי לה מר ארה דה לצ'ה,
יו ארייה פישקדור,
פישקרייה מיס דולורס,
קון פאלבריקס דה אמור."

זימר בספניולית סימון הדייג, ונעתר לבקשתה של שמחה ושר לה גם בעברית:

"אילו היה הים חלב,
הייתי אני לדייג,
הייתי דג את מכאובי,
במלים של אהבה."

ופניה היפות של שמחה היו מסמיקות, כאילו חיבר את המלים במיוחד בשבילה. אבל מיד היתה מתכופפת אל הדלי שלו, כמחפה על מבוכתה, בוחשת בידה במרץ במים המאדימים מזימים פצועים, שולה דג ועוד דג, מועכת באצבעה את העיניים הבוהות אליה בבעתה, בודקת את טריות הדג, מכופפת אותו משמאל לימין ומימין לשמאל.
וכדי להסתיר את הנאתה מזמרתו שזימר לה במתק, היתה מתמקחת עמו בקולי־קולות על המחיר, דולה מכיס סינרה מטבעות אחדים ותוחבת אותם לכפות הידיים המושטות לפנים, שחתכים עמוקים נחרטו בהן ממיתרים נוקשים של חכות, מקרסים חדים ומחבלי רשתות שנמתחו יתר על המידה. אחר־כך היתה דוחפת את עגלתה ובה מקנת הדגים המשתכשכים בקערה מלאה מים עכורים, ועושה את דרכה אל שוק הירקות.
(תמרה הולכת על המים, עמ' 67-66).
סיום
מהנמל הולכים לאורך הטיילת צפונה, עד שמגיעים בחזרה אל החניון, סמוך לתצפית בה התחלנו, בתקווה שאכן מילאנו אחר צוואתה של תמרה בסיום הספר:

ואמנם, כשאלך אני לעולמי, ושרידי הבתים שצילמתי ייחרשו למישור, יוסיפו הן, התלויות להן במוזיאונים ובגלריות והנמכרות באלבומים, לחיות אחרי ולהיחקק בזיכרונם של רואיהן. כי התמונות האלה מעניקות חיי נצח לעיר שלי והטיון הדביק, אף־על־פי שכמש והתפורר מזמן, יהיה בהן ירוק לעד.
ואם תתבוננו בהן היטב, אולי תצליחו לראות מבעד לחורבות את הבתים שהיו ארמונות, את השווקים שהמו אדם ובהמה, ואת כתמי הירוק של בוסתני התפוזים והרימונים, יתכן וגם תפגשו שם בכריסטודולוס, אהובי הנזיר, המסתתר מפני בין החומות העתיקות והמבנים חסרי הגג.
ואם תמצאו את כל אלה, תשתמר בלבכם העיר שאבדה לי, וגם אתם תוכלו לגעת, ולו גם לרגע קט, בסיפורי, בגיבורי ובכאבי.
(תמרה הולכת על המים, עמ' 352-351)

בין מציאות לדמיון

שפרה הורן מספרת שכאשר חשבה על כתיבת ספר חדש, תכננה לכתוב בתחילה על ירושלים, אך החליטה שדי לה מעיר האבנים, וביקשה לעצמה זירת התרחשות שונה. "כסרטן־נזיר הלכוד בקונכייה שבחר לו למשכן ארעי, אני נושאת עמי את העיר ירושלים", כך אומרת הגיבורה בפתיחת הספר, וכמוה הורן אשר מתגוררת בירושלים, אוהבת את העיר, אבל קצת רוצה גם לברוח ממנה. היא מספרת שהחלה להסתובב ביפו, הילכה בה כתיירת, הסתנוורה מהים, מהבתים והכנסיות, והתאהבה . יפו נבחרה, איפוא להיות הרקע לספר החדש, וקורותיה של העיר נשזרים בקורותיה של תמרה. חלקם של הסיפורים בנויים על תחקיר היסטורי, כמו החתונה שנערכה בבית הקברות החדש כדי לעצור את המגיפה. בית הקברות שמזכירה הורן בסיפור, בו התחתנו פישקה ושמחה, הוא בית הקברות טרומפלדור , ואכן נערכה בו חתונה שכזו. תיאורי הטבח הנוראי שנעשה ביהודי יפו והרג הערבים לאחר מכן, בנויים אף הם על סמך מקורות היסטוריים. אולם מעבר לתיאורים ההיסטוריים הרי שקיימים גם גרעיני אמת בעלילה, כך למשל גם לשפרה הורן, כמו לתמרה בסיפור, היה בילדותה תרנגול אשר הילך אחריה. שמו של התרנגול היה קוקי ולא בן ציון, אך גורלם היה זהה: העוזרת עשתה מקוקי מרק, והורן "מנפצת" את טראומת הילדות, לדבריה, בכתיבת הדברים היום.
אף בסיפורו של כריסטודולוס יש גרעין לא מבוטל של אמת. חברתה של הורן הייתה מאהבת של נזיר יווני אורתודוכסי שהתגורר בשנות השבעים ביפו, מול ביתו של דן בן אמוץ, ועליו נבנתה הדמות. הורן אף פגשה את הורי הנזיר המאהב בכרתים ודרכה עימם ענבים (גם בסיפור הוריו בעלי כרמים). לאחר כתיבת הספר הסתבר שאותו איש דת היה חובב נשים גדול, ושלוש נשים פנו להורן לאחר שקראו את הרומן וסיפרו לה כי היו אהובותיו. הנזיר המקורי אמנם לא נולד נימול ככריסטודולוס שבסיפור, אך מיתתו הייתה דומה – הוא טבע בירדן.