"שתי פליטות שואה ישישות התגוררו בילדותי במוסך ברחוב כ"ט בנובמבר שבשכונת קטמון הישנה בירושלים. כשהיינו חולפים ליד שער הברזל של חדרן היינו רוגמים אותו באבנים."
משפט זה, המופיע כפתיח לספר שלי 'מחול העקרבים', נכתב כמחווה לאותן שתי ישישות עריריות שהתגוררו באותו מוסך חשוך וצר המימדים בשנות השישים המוקדמות. עד היום אינני מבינה מדוע רגמנו את שער חדרן באבנים. אולי משום שדיברו גרמנית, אולי משום שמספר היה חקוק על זרוען, אולי משום שהיו שונות מאיתנו, ואולי בשל היותנו ילדים נבערים החוששים מכל מה שאיננו מוכר לנו.
באותו חדר מוסך, שברחוב כ"ט בנובמבר בירושלים, מיקמתי את עלילת הספר 'מחול העקרבים' ושם התגוררו גיבורים פרי דמיוני-אוריון הילד ויוהנה המסתורית המגדלת אותו
אוריון, נולד במזל עקרב, בנובמבר 1967, ולא זכה להכיר את אביו, אורי-אולריך, שנהרג במלחמת ששת הימים בגבעת התחמושת.
אוריון, הנקרא על שם הצייד המיתולוגי שמת מעקיצת עקרב וזוהר כקבוצת כוכבים בשמיים, אוצר באישיותו את כל תכונות העקרב. הוא מתנהל ביומיום שלו כמו העקרב עצמו בשעה של מחול החיזור הטקסי; תנועותיו הן תנועות זהירות, לפנים ולאחור, שמאלה, ימינה, שוקל כל מהלך מול הלא צפוי והלא נודע. הוא משיל מעליו את מכשלות החיים כשם שהעקרב משיל את שריונו, ונושא עמו בנחישות את סודותיו, סבלותיו, ושאיפותיו, בדומה לנקבת העקרב שסוחבת על גבה את צאצאיה.
שתי הנשים המגדלות את אוריון בבית ערבי נטוש בקטמון הישנה בירושלים באו "משם"; יוהאנה המבוגרת היא מיילדת ממוצא גרמני, ואביבה, כלתה הצעירה, יתומה ומורה לטבע. הראשונה מופנמת, קפדנית, מסורה לזכר אורי-אולריך, לחינוך אוריון, לעבודתה, לתוכי שלה ולחתוליה, מסתפקת במועט ודוברת עברית משובשת והשנייה התאלמנה אחרי מספר חודשי נישואים, לפני שהספיקה לטעום טעם של משפחה, והיא רעבה לחיים. שתיהן משתוקקות לדבר-מה קמאי ורוחפות בחלל שהילד אינו מסוגל למלא, ועל כן שרוי הבית תמיד באווירה של אי-ודאות וציפייה. שתי הנשים מנסות לגונן על אוריון הילד מפני העבר ומפני העתיד, אבל סודות משפחתיים סופם להתגלות, ואוריון חייב לצאת לדרך של גילוי עצמי גם באמצעות האישה השלישית-אהובתו הגרמנייה-כריסטינה-אנה, אותה הוא מכנה ביידיש בשם 'די באשערטע', המיועדת לי, גורלי שלי.
בעולם שמקיף את אוריון מתחלפים תדיר הארעי והקבוע. האהבה אינה מובנת, לפרחים שפה משלהם, לקולות ולריחות יש טעם וצבע, תוכי זכר בשם שרה דובר מספר שפות וניחן ברגשות אנושיים ואוטו-גלידה שהוסב לספרייה ניידת מפגין הומור ורצון עצמאי. כאשר עקרבים, ספרים, שיח הוויסטריה וריחו המתוק של הלילך הם חוט השני העובר בספר ומחבר בין כולם.
החלטתי להעניק לספר את השם הטעון 'מחול העקרבים'- ולא רק משום מזלו של אוריון אלא גם בשל העובדה שעקרבים נגלים לו תדיר, גם בשמים וגם בארץ. לפעמים בתור נשל עקרב בבית מוזנח, לפעמים באמצעות הכוכבים והמזלות, לפעמים בריקוד ארוטי שהוא רוקד עם אהובתו הגרמנייה. הספור עצמו מסופר כמחול אהבה של עקרבים- הוא מושך את הקורא לפנים, לאחור וגם לצדדים כשהוא מסופר שלא באופן כרונולוגי או ליאנרי.
אבל מחול העקרבים בספר הזה אינו רק אקט רומנטי- ארוטי או אמנותי – הוא בעיקר מאבק קיומי- מחולם של ישראלים, פלסטינים וגרמנים. "בתמימותי סברתי", כותב גיבור הרומן, "שריקוד חיזור אנחנו רוקדים. היום אני תוהה שמא דווקא אימה ופחד מביעים העקרבים באמצעות המחול – שהרי לא משום אהבתם הם אוחזים זה בצבתותיו של זה, אלא משום חששם להיעקץ. למות. זה מעוקצו של זה."
עם סיום כתיבת הספר חשתי שאני פורצת את תקרת הזכוכית של הכתיבה הנשית. שהרי עד כה, כל ספרי נתנו ביטוי לנשים ולנשיות והנה אני מתרכזת בדמותו המורכבת של גבר. ואכן בזמן כתיבת הספר בלשון גבר צצו מולי דבריה של וירג'יניה וולף שאמרה כי 'הכתיבה נמצאת במוח האנדרוגיני שאינו נכנע לסטריאוטיפ מגדרי.'
ביקורות על הספר:
עמליה ברנע- עיתונאית, משוררת וסופרת:
כתבת יצירה ענקית.
קימטת לי את הלב. היו לי קטעים שנאלצתי לקחת אויר, וגם להפסיק..
לא אכתוב לך הרבה עכשיו, הוא עוד רועד לי בידיים.
אין לי ספק שפעלו עליך כוחות נסתרים .לא יודעת מאיפה.
לא נשאר שבריר של רגש ותחושה שלא מצאת להם מילה.
להגיד שאני גאה בך זה יהיה שבלוני. הספר הזה הוא נשימה עצורה אחת ארוכה.ציפי רומן-עיתונאית לאישה:
הבוקר, סיימתי לקרוא את "מחול העקרבים", בלילה ללא שינה….. כדרכי, בכל ספרייך, אני רוצה להגיד לך שכישרונך מעורר התפעמות. התיאורים שלך, שנוטפים עסיס ונודפים ניחוחות וצבעים, ממש מביאים את התמונות החיות אל הקורא, כאילו היה שם, במקום ובזמן , כחלק מההתרחשות. אני לא מכירה מלבדך סופר, שאפשר לשמוע אצלו את רחשי העלים היבשים הנידפים ברוח ואת צרצורי הצרצרים בכזו חדות…. מדהים. והידע שלך בבוטניקה, בזואולוגיה, בחיי התוכים (שלא לדבר על חתולים, שהם חלק חשוב מחייך)… והנושא – שפתיים יישק.
רונית דור-סופרת ומפיקת סרטים:
המילים שלה חודרות דרכי ויש בהן ליטוף רך. שפה מופלאה ורכה….זה לא ספר שואה אלא ספר ישראלי כל כך. ירושלמי עדין שמפגיש אהבה ופחדים ובעיקר מפגיש אותי עם חיים אחרים כל כך, מופלאים, גדושי צבעים, ריחות ותחושות, הכל עובר ונספג בתוכך. העצב קיים בספר אבל הוא מרחף בעדינות בין הדפים ולא מעיק.
אני ממליצה ואפילו מאד. הנאה עצומה שמתהווה מההתחלה ועד סיומה של הקריאה. שווה!אורה אחימאיר- מחברת הספר 'כלה' ולשעבר מנכ"ל מכון ירושלים לחקר ישראל:
לא יכולתי להפסיק והתענגתי עליו…
רבקה קרן – מוסף "הארץ ספרים":
אין מילים מתאימות מאלה להמחיש את מהות ספרה המשובח של שפרה הורן, שכולו סתירות וניגודים והוא כורך יחדיו פריחה, קמילה, רשעות וחסד. המחברת שמה הכול בפיו של אוריון, ילד יתום מאב שגדל בסביבה מטריארכאלית רוחשת תעלומות ותעתועי חושים, בגר, חקר, ואז התרסק לו כמעט אל קרקע האמת.
בחירתה של המחברת לדובב בכנות כה מרשימה את הזכר שבה הייתה בגדר הימור, והתוצאה משמחת. שפרה הורן מתבוננת הפעם בעצמה ובכלל הנשים בעיניים של זכר אחד מסוים שבראה, על מכלול סגולותיו וחולשותיו, ומה טוב להיווכח שהיא השכילה למצוא בדמותו הנוגעת ללב כעין אלטר אגו. רשות הדיבור ניתנת, אפוא, לקול הגברי, והלה עושה שימוש וירטואוזי בידע האנציקלופדי המגוון ובלשון העשירה והמרובדת שהוענקו לו. יש קסם עמוק בשילוב שבין הריאליזם הדקדקני לבין מילות הפיוט הלטפניות. קל להשתכנע שאוריון חי ואוטנטי והוא זה שיוצק רוח בכל דמות ודמות, מתאר התנסויות של כאב, חרדה, ערגה, אושר וסקס, מוליך את הקורא ברחובות ירושלים ויוצר אווירה דחוסה ששואבת אותנו פנימה, אל שדות האש המרהיבים והמסוכנים של סיפור המעשה. אין ספק, זוהי מרקחת כשפים של סופרת חכמה ואמיצה, שכותבת על החיים ועל המוות באותה אינטימיות חמה, לוטה דוק של בדידות ואיננה נרתעת מתיאורים מיקרוסקופיים מלאי אמפטיה וסבלנות, שיוצרים יחד תמהיל יחיד ומיוחד. תיאורי הטבע של שפרה הורן בספר זה הם מן היפים שקראתי, והעברית שלה מספקת תחושה של שובע נפשי.זוהי כתיבה עקרבית במיטבה; הפרטנות החושנית המושהית והסטיות מן המסלול הליניארי לצדדים אינן פוגמות בעוצמת הדמויות ובשלמות המסופר. לכתוב כך יכול רק מי שחווה אהבה גדולה ונכון לחלוק אותה עם אחרים.
מחול העקרבים הוא שיר הלל לאדם שניצב בעוז מול גורלו. אין זה ספר במובן המקובל של המלה, אלא אורגניזם חי ונושם, שמוסיף ללוות אותנו בגווניו, בריחותיו ובקולותיו זמן רב עוד אחרי שנפרדנו ממנו.
שלומית כהן אסיף – סופרת:
"מחול העקרבים" ספרה החדש של שפרה הורן, מן הסופרות האהובות עלי, אינו הזמנה לריקוד, אלא לטיול מרתק בשכונת קטמון הישנה בירושלים. מצד אחד, זה טיול מענג וקסום, מצד שני, טיול מפותל, חובט ומטלטל של נוף ושל הוויה אנושית, המסופר מפיו של אוריון הרמן– "היתום הראשון שנולד בסדרת תינוקות מלחמת ששת הימים.
זיכרונות כואבים שרק חלקם ניתנים לקילוף גרו בבית הזה שברחוב כ"ט בנובמבר. שפרה הורן מנסה לשחזר את כאב הזיכרון ואת עוצמתו. אפילו את כאבם של הספרים שנדונו לשריפה ובכלל זה ספריו של אריך קסטנר. והיא עושה זאת במוסיקה מיוחדת, בשפה עשירה, קולחת וחושנית מאד. הספר הזה שמדגדג את חושיו של הקורא, נע בין מעגל הזיכרון למעגל השכחה.ד"ר משה גרנות – חוקר ומבקר ספרות:
אני מחשיב את עצמי לקורא מיומן, ואם אני טוען בצורה נחרצת שמדובר בהישג ספרותי אדיר וברומן נפלא – אתם יכולים להאמין לי.
הספר לא קל לקריאה, אך לדעתי הוא ראוי ביותר להשקעה שהקורא משקיע בקריאתו, ולא רק בגלל העלילה המעניינת, המסרים הגלויים והסמויים, המבנה הארכיטקטוני המיוחד של היצירה, אלא גם, ואולי בעיקר בגלל הנפלאות השפה של שפרה הורן.
מבחינת רמת העברית נראה לי ששפרה הורן משתווה רק לס' יזהר הגם שהסגנון והתמטיקה שונים לחלוטין.
ועוד שתי הערות: הספר כתוב בגוף ראשון, והדובר הוא גבר. כמו שעמוס עוז הצליח להרעיד לבבות כשכתב את "מיכאל שלי" מתוך נקודת ראות של אישה, כך עשתה שפרה הורן בספרה זה מנקודת מבט של גבר. וכן, הספר הזה לא רק שאיננו מבייש את קודמו המצוין"המנון לשמחה" (2004), אלא לטעמי אף עולה עליו.
ממליץ בחום.